פסק-דין בתיק עפ"ג 20752-02-13

ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת אילתה זיסקינד) מיום 10.1.13 בת"פ 4104/09, לפיה נדחתה בקשת המערער לקבלת פיצוי לפי סעיף 80 (א) לחוק עונשין, התשל"ז - 1977.

            כללי

1.         כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת התפרעות בתאריך 28.10.09 יחד עם רעולי פנים בראס אל עמוד בירושלים, בה נטל חלק ביידוי אבנים לעבר רכבים. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים, שהתקבלה לאחר שנקבע כי קיימות נגדו ראיות לכאורה. המערער שהה במעצר יומיים, מיום 28.10.09 ועד ליום 29.10.09, ולאחר מכן שוחרר למעצר בית מלא עד ליום 22.2.10, עת הותר לו לצאת לעבודה לאחר שהמציא מפקח ראוי. ביום 28.7.10 שוחרר המערער ממעצר הבית.

2.         המערער כפר במיוחס לו בדיון שהתקיים ביום 8.12.09, לאחר שהעלה טענת זוטא, לפיה הודאתו במשטרה ניתנה כתוצאה מאלימות שהופעלה עליו. התיק נקבע לדיון הוכחות ליום 13.6.10, אך משלא התייצבו 3 מתוך 4 עדי תביעה, נדחה הדיון ליום 7.2.11. ביום 6.2.11, יום לפני המועד החדש שנקבע, הוגשה לבית המשפט הודעה חתומה על ידי באי כוח הצדדים, לפיה חזרה בה המאשימה מכתב האישום בהסכמת ב"כ המערער, ולמחרת, במועד ההוכחות, התייצבו ב"כ הצדדים, בהעדר המערער, והודיעו על חזרה בהסכמה מכתב האישום. בהתאם, ביטל בית משפט קמא את כתב האישום. כחודשיים לאחר מכן הגיש המערער בקשה לפיצוי מכח סעיף 80 (א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). הבקשה נדחתה. מכאן הערעור.

            החלטת בית משפט קמא

3.         בית משפט קמא קבע כי למערער לא עומדת הזכות לקבל פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, משום שההליך בוטל בהסכמתו, בהתאם להוראת סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ). כמו כן, נקבע כי לא התקיימו בענייננו התנאים לקבלת פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, שכן כתב האישום לא הוגש "בלא שהיה יסוד לאשמה" ולא נתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בית משפט קמא דחה גם את טענת המערער, לפיה הודאתו במשטרה נגבתה תחת אלימות, בקובעו כי בהסכמתו לביטול ההליך, ויתר המערער על זכותו לניהול משפטו, ובכלל זה להוכיח את טענתו זו. כמו כן, נדחתה טענת המערער, לפיה החזרה מכתב האישום מלמדת כי כתב האישום הוגש שלא כדין מלכתחילה. נקבע כי בידי המאשימה היו ראיות לכאורה שהצדיקו את הגשת כתב אישום ואת מעצרו של המערער עד תום ההליכים. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי לא התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי.

הערעור - טענות הצדדים

טענות המערער

4.         המערער טוען כי בית משפט קמא שגה משלא בחן את טענת הזוטא כשנדרש לבחינת התנאים לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין בנוגע ליסוד לאשמה ונסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. לשיטתו, כתב האישום הוגש על יסוד הודאתו בחקירה במשטרה, שלטענתו, הנה הודאת שווא שניתנה תחת אלימות ואיומים. כמו כן, טוען המערער כי יש לזקוף לחובת המשיבה את התנהלותה, ובכלל זה העובדה כי החוקר המשטרתי, ביחס אליו נטענה טענת הזוטא, נמנע מלהעיד בבית המשפט, והצעתו של ב"כ המשיבה, שבאה על רקע זה, להסדר טיעון, לפיו יורשע המערער, אך לאחר שנדחתה על ידי המערער, הציע לחזור מכתב האישום בכללותו. עוד טוען המערער כי הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין חלה גם על מי שכתב האישום נגדו בוטל לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ, שכן לשיטתו, המקרה היחיד בו נשללת זכאותו של נאשם לפיצוי היא כאשר כתב האישום בעניינו בוטל בטרם נתן תשובתו לאישום. לבסוף, טוען המערער כי הסכמתו לביטול כתב האישום נגדו אינה יכולה לעמוד לו לרועץ בבקשתו לפיצוי, שכן המשמעות הנה כי היה עליו להמשיך בהליך נגדו, תוך עינוי דין, גזילת זמן שיפוטי והסתכנות בהרשעת שווא.

            טענות המשיבה

5.         המשיבה טוענת כי מעצרו של המבקש נסמך על ראיות לכאורה לאשמתו, כפי שקבע בית משפט קמא בהליך המעצר. ראיות אלה הציבו יסוד לאשמת המבקש ועל בסיסן הוגש כתב האישום. עוד טוענת המשיבה כי המבקש נסמך בבקשתו על טענות עובדתיות שלא הוכחו בבית משפט קמא, ולא תמך את הפיצוי הנתבע בראיות.

            דיון

6.         ככלל, ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית לענין פסיקת פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין, אלא במקרים חריגים המצדיקים זאת ובהתקיים אחת מהעילות הקבועות בהוראת סעיף 80 לחוק העונשין, כדלקמן:

"80.(א).      משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."

הוראת סעיף 80 חלה על נאשם אשר זוכה בדין או שכתב האישום נגדו בוטל בהסכמת ב"כ המאשימה, לפי הוראת סעיף 94(ב) לחסד"פ, בכל עת עד להכרעת הדין, בין אם לפני שהנאשם השיב לאשמה, ובין אם לאחר שהשיב, כפי שאירע במקרה שלפנינו (ר': ע"פ 4466/98 דבש נגד מדינת ישראל,פ"ד נו(3) 73).

ההוראה קובעת שתי עילות שבהתקיימן עשוי הנאשם לזכות בפיצוי: האחת, לא היה יסוד להאשמתו; השניה, מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות את מתן הפיצוי. יחד עם זאת, גם בהתקיים אחת משתי העילות, פסיקת הפיצוי מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. שיקול דעתו של בית המשפט הותווה בפסיקה, כך שמחד יש להביא בכלל חשבון את הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו, הפגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם ובחירותו, ואת הפגיעה בקניינו של הנאשם, שנשא במימון הגנתו ונפגעה השתכרותו בעת מעצרו. מאידך, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק, ושלא להרתיע את המדינה מניהול הליכים פליליים במקרים ראויים רק מחמת החשש לזיכוי, ולהימנע מקביעת כלל של פיצוי גורף שיכביד מאוד על הקופה הציבורית. (ר' לענין התערבות ערכאת הערעור: ע"פ 1986/11 פלוני נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו) (2013). ר' גם: בג"ץ 88/10 שוורץ נגד היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו) (2010); בג"ץ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נגד מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769 (1996); ע"פ 1767/94 חגי יוסף נגד מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505 (1999); רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו) (2011)).

7.         העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר, שהטוען לקיומה צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" (ר': ע"פ 4466/98 דבש, לעיל בעמ' 106). גישה זו נגזרת מהגישה הנהוגה בפסיקה המייחסת מרחב שיקול דעת רחב ביותר לרשויות התביעה בנוגע להערכת חומר הראיות שבידם (ר': בג"ץ 4190/05 נעים נ' פרקליט המדינה (פורסם בנבו) (2006); בג"ץ 2534/97 יהב נגד פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3) 1). הכלל הוא כי בחינת שיקול דעת התביעה נעשה על פי מבחן אובייקטיבי בשלב הגשת כתב האישום, ולא בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי וההתפתחויות הראייתיות במהלכו. הערכת בית המשפט את התשתית העובדתית הלכאורית תיעשה מנקודת המבט של "סיכוי סביר להרשעה":

"על מנת להיכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר... מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת...מטבע הדברים התממשות עילה זו צפויה להיות נדירה..."

            (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (2013)).